משפחה יקרה,

שום אדם לא ישתכח מן הלב
אם יהיה מי שלא יניח לו להשתכח
אם יהיה מי שלא ייכנע לכוח הטבעי של השיכחה.

מעמד מרגש זה, מוכיח …שהמשפחה והקהילה עושה ותעשה הכל
להשאיר את עוז… בזכרון של כולנו.

אומרים, שאנחנו נוסעים אל עצמינו, כשאנחנו הולכים למקום
שבו בילינו קטע מחיינו, לא חשוב כמה קצר הוא היה.

היום, חזרנו למקום שבו עוז  בילה קטע  משמעותי  מחייו
השביל המוביל  לבית ספר "רעים", מחזיר אותי 22 שנה אחורה בזמן
כשעברנו  למבנה  הנוכחי של  בית ספר "רעים",

כל ילדי הכיתה ואני המשכנו עוד שנתיים משותפות.
כאן עוז סיים עם חבריו את לימודיו בבית הספר היסודי.
היום,אנחנו  למעשה,
חוזרים למקום ,בו הלך עוז יום יום  מביתו לבית הספר.
עבורי זה "השביל המחבר",
השביל המחבר בין הבית לבית הספר,

מעבר לחיבור הפיסי, יש בו בעיני חיבור ערכי,
ההליכה בדרך… החוויות המצטברות שנשארו בזכרון של כולנו.
אנחנו חוזרים וסוגרים מעגל,
אלא שלצערינו המעגל… חסר.

חסר את עוז שצעד בשביל בשובבות של ילד בו 10-11
בתחושה שכל החיים לפניו…
עם חיוך מבויש… שלא היה מסוגל להכאיב לאיש…
שביל לא ארוך אך רב סמליות בו.
בסיום כיתה ו', אחרי שלוש שנים…
נפרדתי מעוז וחבריו, הם המשיכו לחטיבה ולתיכון ואני נשארתי ב"רעים"
פגשתי את עוז מידי פעם… בשבילים אחרים בישוב
עם אותו חיוך מבויש אותם נימוסים של גבר… יפה תואר…
אלא שהפעם אני זו שהסתכלתי למעלה.

נפרדתי מעוז שהיה ילד… אפילו לא חגג ברמצווה.
וכך הוא נשאר לי גם בזכרון.

אריאלה דראל-ששון, מחנכת של עוז, בית ספר "רעים"