שאלת הפעולה תחת אש איננה מובנת מאליה. להבנתי, פעולה מקצועית בקור רוח, בשיקול דעת ובאחריות בעת קרב, איננה דבר של מה בכך. עלולה להיות נטייה לחשוב, כי אם לוחמים עשו את מה שנדרש מהם בשדה הקרב, אין הדבר יוצא דופן או ראוי לציון ולהערכה, ולא כך הוא.

אני מהרהר בקרב של צוות עוז במלחמת לבנון השנייה.
היה שם צוות 3א' שנקלע למצוקה, הטנק נפגע ולא יכול הייה לייצר אש, המפקד נפצע וחדל מלתפקד.  מה טבעי יותר מאשר שהסמל יהיה זה שיושיט לו עזרה ויחלצו?
מה שהפך את צוות 3ב' –  "צוות עוז" לצוות של גיבורים, הוא עוז הרוח ואותה אחריות שבאה לידי ביטוי במימוש הציפייה לחלץ את הגור שלך, אף במחיר חייך שלך.

עוז וצוותו עשו זאת במלוא המקצועיות –

העמדה שעוז מצא, הייתה הטובה ביותר באזור הקרב, שאפשרה את פינוי הציר ההררי הקשה למעבר וחילוץ צוות 3א'.

הכוונה של צוות 3א' שמפקדו נפגע, על מנת שיחלץ עצמו למקום מבטחים,

ירי וכוון כלי הנשק של הטנק אל מקורות האש של האויב, כשמטחי טילים נורים לעברם.

הדיווח החד והמקצועי ברשת הפלוגתית "כאן 3ב' אחרון בתנועה!" לאחר שהשלים את משימת חילוץ הגור הפגוע – בנחישות ובביטחון, עד שנפגע.

לכאורה, היה זה רק חילוץ של גור ע"י הסמל שלו. אך בעיניי, מעל לכל, מדובר בעוז רוח ומושא להבנת ערך הרעות עד חירוף הנפש.

סיפור הגבורה של צוות עוז, הפך מאז מלחמת לבנון השנייה לחלק ממורשת הקרב, לאות ולמופת של רוח אחוות-הלוחמים של חטיבת ברק, של חיל השריון ושל צה"ל,
ועוד יסופר לאין קץ.
 

נכתב על ידי אל"ם מי"ל משה שטרית
מח"ט 188 במלחמת לבנון השנייה