כתבות ומכתבים מרגשים לעוז

מכתב מאבא לעוז הגיבור                                                                  8 אפריל 2013

עוז היקר שביקרים!
תענה לי כשתוכל.

אני לא יודע איך ומהיכן להתחיל לכתוב לך,
האם לכתוב בזמן הווה, עתיד או עבר?
אימא תמיד אומרת שאפשר הייה לגדל 10 ילדים כמוך, היית ילד כל כך נוח,
כל כך מתחשב , תמיד עוזר, מוותר גם כשוודאות מגיע לך,
העיקר שיהיה טוב לאחרים ובסוף רק לך, העיקר שיהיה נחמד וסבבה.

התנהגות אצילית כזו לא מובנת מאליה, כשאני נפגש ומדבר עם אנשים שהכירו
אותך בחייך ועם אנשים שהכירו אותך דרך סיפור חייך, אני מבין עד כמה מיוחד היית,
ואיך הצלחת לגעת באנשים בדרכך הנעימה והמיוחדת, אף פעם לא התלוננת שאתה מקופח,
שקשה לך ועוד כל מיני טענות שונות ומגוונות.

כשאהוד גולדוואסר ואלדד רגב נחטפו על ידי החיזבאלה,
ועוד לפני תחילתה של מלחמת לבנון השנייה, אמרת לי שיכול להיות שיקפיצו את הגדוד לעזה,
או לגבול לבנון, בסתר ליבי העדפתי שיקפיצו אתכם לגבול לבנון,
לא האמנתי שנצא למלחמה-סליחה טעיתי.

כשנכנסת ללבנון, מאוד חששתי ודאגתי למרות שתמיד הרגעת אותי.
ידעתי שהאופי שלך לא ייתן לך לעשות דברים "בערך" אלא בשלמות,
כמו שתמיד עשית. תכונה זו שהיא לכאורה טובה, הדירה שינה מעיני,
בעיקר כשידעתי איך שהקברניטים מנהלים אותה.

כשהבשורה הנוראית מכל הגיע ב 12 אוגוסט 2006 החיים נעצרו ואני שואל הרבה שאלות,
בין היתר איך הייה לך אומץ להישאר לבד בשדה הקרב לחלץ ולהציל את חבריך?
הרי בסרט מצויר, שלפתע הגיח כריש מהמים כיסית את הראש בשמיכה מרוב פחד.

אומרים לי תהיה גאה, עוז גיבור ואני שואל מה עדיף? שפן חי או גיבור שלא איתי.

היום אני חי בין היתר, כדי לספר את סיפורך, אתה איתנו ובקרבנו, אומרים לי,
תחשוב שיצאת לטרק ארוך ועוד מעט תשוב, ואומרים שאולי עברת לגור באוסטרליה
ובעתיד תגיע לביקור. עולות הרבה שאלות ללא תשובות, באחד מהימים שסיפרתי
עליך לילדים מכיתה ד' שאלו אותי הרבה שאלות,

ילדה אחת שאלה אותי, האם אני כועס עליך?
אני יכול להגיד בוודאות שאם לא היית מציל את חבריך, לא היו מכירים אותי כאבא של עוז!

תודה שאתה הבן שלי –
אבא

 

המכתב של מיטל קורן

עוד בתחילת שירותי הצבאי נחשפתי לצערי לאלפי סיפורים של חיילים שנפלו בשירותם …
ושוב לצערי עדיין לא לכולם… משום שהסיפורים הללו אין סופיים, החלטתי ללמוד סיפור אחד
בצורה אחרת להכיר אות מקרוב… לא את הסיפור את האדם שמהווה חלק מרכזי בו… שכנראה…
בלעדיו הסיפור לא היה קיים… למדתי להכיר את עוז צמח דרך הוריו, חבריו ודרך עצמי, בדוגמה
שהוא שימש לי, בדרך בה ניתחתי את החלטותיו…סיפרתי את הסיפור לחיילים שקיבלתי בהמשך
הדרך וחשפתי אותו למפקדי… וכל פעם נוסף עוד רובד של אותו אדם, האדם הזה שאני מכירה רק
מסיפורים אבל מרגישה שצעדתי איתו צעד צעד לאורך חייו… במשעול שבו הלך אל עבר חירוף
הנפש, עכשיו תדע עוז שרבים יוכלו לצעוד לאורך המשעול להכיר את חייך ואולי לבחור בחירה של
רעות ולשמש מופת כמוך בשירותם הצבאי ובחייהם בכלל… המשעול שלך הוא לא עוד דרך עפר
בין בית ספר לגן אלא דרך להכיר אותך ואת סיפורך, מחבר בינך לבין הבית והוא לא רק שלך אלפים
צועדים ויצעדו שם איתך…

גאה להכיר את הסיפור שלימד אותי רבות
מיטל קורן  דצמבר 2013

מכתב מאת גיל ישי ותשובת האלוף בריק

25 יולי 2013

שלום רב!
מצורף מכתב לעוז שנכתב על ידי סג״מ גיל ישי והתייחסות אלוף מיל בריק נציב קבילות חיילים.

מכתב מסג״מ גיל ישי לעוז.
שבע שנים לנפילתך בקרב גבורה במלחמת לבנון השנייה.
היי עוז קוראים לי גיל, אני בת עשרים משרתת כקצינת קישור בפיקוד העורף.
אתה לא מכיר אותי, אבל אני לצערי מכירה אותך ואת משפחתך.
שמעתי את הסיפור שלך בפעם הראשונה ממפקדת שלי בקורס הקצינים ומאז לא יכולתי להתנתק,
הלכתי עם אביך לכמה בסיסי צה״ל שם הוא מספר על גבורתך ולמרות ששמעתי את הסיפור המון פעמים
אין פעם שהוא לא מרגש אותי ושלא זולגת דמעה על לחיי.

משימות יומיומיות מזכירות לי אותך חייל שנושא את שמך או שיר ברדיו- כי כזה היית, תמיד בפרטים הקטנים.
אתה הדוגמא עוז- מודל. המפקד שבשבילו יצאתי לקצונה נתת את הכול תמיד. קודם החיילים רק אחר כך אתה.
זה לא דבר שהוא נורמלי הרי היית ילד בעצמך אבל סוג של הורה לילדייך- חיילייך.

השאלה למה דמותך לא עוזבת אותי עוז,
למה זה קרה? למה החיים לא הוגנים? למה בכל פעם שאשמע את שמך אחשוב עלייך?
למה אתה לא עוד איש אנונימי שחי במדינת ישראל?
כי אתה מי שאתה-גיבור.

זה כל כך קל, גם כמפקד לפעול בריבוע הקטן שלך ליפול לשגרה לשכוח שאנו אמונים על חיים, לא עשית את זה.
היה טמון בך ערך מילדות שלא נתן לך עוז לעזוב, לוותר, להרפות כשזה נוגע לחיילייך. ובגלל זה עוז אני מכירה אותך
ואת משפחתך ובמיוחד את אביך חיים שדרך עיניו אני יכולה להבין מה קיבלת בבית שלא נתן לך לעזוב.
אתה מודל לחיקוי כמפקד עוז אתה גיבור.

חשוב לי שתדע עוז- זיכרונך לא יגווע לעולם כי גיבורים כמוך עוז הם איתנו לנצח ומחנכים ללכת בדרכם
גם אחרי שהדרך שלהם נקטעת. אני רוצה רק לסיים ולומר לך תודה, על מי שהיית למשפחתך לאוהבייך עוז,
על גבורתך על שלימדת אותי על אף שלא הכרת אותי, תודה עוז נוח על משכבך בשלום.

התייחסותו של אלוף מיל בריק

מילים מאוד מרגשות חצובות בסלע, אין ספק שהודות לבנים כמו עוז נצחנו את מלחמות ישראל ואנחנו חיים במולדתנו,
בנכם עוז ז״ל מיצג את ארץ ישראל היפה, הוא דוגמה ומופת  לנחישות ואומץ לב, אני מדבר הרבה מאוד עם מפקדים
וחיילים על מהות הפיקוד והמנהיגות, על ערך הרעות האמון והערבות ההדדית בין החיילים למפקדיהם ובין החיילים
לבין עצמם, לפי היכרותי את סיפורו של עוז, הרי שעוז קורץ מחומר של מפקדים אמיתיים, שהוא מודל לחיקוי בכול אותם
דברים שהזכרתי בדברי. אין פלא בדבר התפוח לא נפל רחוק מהעץ.

                                                                            בהערכה רבה מאוד בריק

מילים מרגשות שנישאו בטקס חנוכת רחוב משעול עוז צמח
דברים שנשאה אריאלה דראל-ששון, מחכנת של עוז בבי"ס רעים דברים שנשא אורי שחם
תלמיד כיתה ו', בי"ס רעים

משפחה יקרה,

שום אדם לא ישתכח מן הלב
אם יהיה מי שלא יניח לו להשתכח
אם יהיה מי שלא ייכנע לכוח הטבעי של השיכחה.

מעמד מרגש זה, מוכיח …שהמשפחה והקהילה עושה ותעשה הכל
להשאיר את עוז… בזכרון של כולנו.

אומרים, שאנחנו נוסעים אל עצמינו, כשאנחנו הולכים למקום
שבו בילינו קטע מחיינו, לא חשוב כמה קצר הוא היה.

היום, חזרנו למקום שבו עוז  בילה קטע  משמעותי  מחייו
השביל המוביל  לבית ספר "רעים", מחזיר אותי 22 שנה אחורה בזמן
כשעברנו  למבנה  הנוכחי של  בית ספר "רעים",

כל ילדי הכיתה ואני המשכנו עוד שנתיים משותפות.
כאן עוז סיים עם חבריו את לימודיו בבית הספר היסודי.
היום,אנחנו  למעשה,
חוזרים למקום ,בו הלך עוז יום יום  מביתו לבית הספר.
עבורי זה "השביל המחבר",
השביל המחבר בין הבית לבית הספר,

מעבר לחיבור הפיסי, יש בו בעיני חיבור ערכי,
ההליכה בדרך… החוויות המצטברות שנשארו בזכרון של כולנו.
אנחנו חוזרים וסוגרים מעגל,
אלא שלצערינו המעגל… חסר.

חסר את עוז שצעד בשביל בשובבות של ילד בו 10-11
בתחושה שכל החיים לפניו…
עם חיוך מבויש… שלא היה מסוגל להכאיב לאיש…
שביל לא ארוך אך רב סמליות בו.
בסיום כיתה ו', אחרי שלוש שנים…
נפרדתי מעוז וחבריו, הם המשיכו לחטיבה ולתיכון ואני נשארתי ב"רעים"
פגשתי את עוז מידי פעם… בשבילים אחרים בישוב
עם אותו חיוך מבויש אותם נימוסים של גבר… יפה תואר…
אלא שהפעם אני זו שהסתכלתי למעלה.

נפרדתי מעוז שהיה ילד… אפילו לא חגג ברמצווה.
וכך הוא נשאר לי גם בזכרון.

הגענו היום,
חברי לכיתה ואני,
לקחת חלק בטקס ובמעמד מרגש זה.
כשעוז נפל, במלחמת לבנון השנייה.
אנחנו היינו בני חמש, עדיין בגן הילדים.

את עוז למעשה, "פגשנו" לראשונה
בבית ספר "רעים".

עשר שנים, אחרי שעוז סיים את לימודיו
בבית הספר היסודי "רעים".

לצערינו,
הכרנו את עוז דרך… סרטים, תמונות, שירים וסיפורים.
דמותו של עוז וסיפור הגבורה של "צוות עוז"
הם פרק חשוב ומשמעותי במורשת בית ספרינו.

לא זכינו  אומנם להכיר את עוז בחייו,
אבל אנחנו יכולים ללמוד עליו.
מסיפור הגבורה של עוז
למדנו על:
חברות,
תושיה,
הקרבה
ועוז הרוח!